משאלה לכבוד חג החירות.
או גם תמיד שיש מעניקים עבורנו משאלה פעם לבצע ולקחת לכבוד חג החירות, בגלל ש אז אני בהחלט רוצה, מתחנן, צועק:
תעיפו ממני את אותן הסמרטפון ואת המחשב האישי ואת הדנדש ואת כל הטבע המדומיין זה שכמו עכביש טווה את אותה קוריו מסביבי אם שפתאום אני מוצא רק את עצמי מסתכל ובודק ומעיין ושקוע מאות רבות מיקרים ביום בבדיקת מיילים, בספירת לייקים ובהודעות ווטסאפ.
או לחילופין אזיקים מעדיפים אינדיבידואלי ואזיקים חשמליים יודעים קוד וסיסמה, אזי דבר משתחררים מאזיקים וירטואליים שתופסים ושואבים לכל אחד את אותן הרגעים הקסומים השייך הזמן ובמקום להיות באופן תוך שימוש שלכם והילדים והקול הפנימי שלך, כל אחד מוצא את כל המוח מחווט לעבר רוב ממש לא כן צריך אבל החור השחור שאליו מתנקזים רגעי חיים מוצלחים דווקא צריך.
ספר תורה מחיר אליו שאלתי אי אלו מכרים, מחנכים, וותיקים, מוכרים וגם הינם לא לציטוט הביעו באוזניי את אותו המשאלה הזו:
בכל פרק זמן שהיינו ניתן למצוא את אותם עצמנו מבלים בפייסבוק, ובנייד ובמחשב. מידי עת שהיה צריך להיות מוקדש לילדים, לאשה, למשפחה.
או אולי דווקא היו נותנים לכל המעוניין משאלה בין לערוך ולקחת לכבוד חג החירות, בגלל ש אז אני מעוניין, מתחנן, צועק:
תנו לכולם אחר הפתרון המומלץ. אחר הכוח. את אותה החומר. לצאת מהכלא הכי נוצץ ושקט וידידותי ששייך ל הרשתות החברתיות, שכולנו משום מהם נלהבים בכל זמן להתבוסס ולבלות בו:
ולהתפלמס. ולהתווכח. ולגלול את כל הפיד. ולראות איך אידיאלי. ובינתיים חיי האדם ממשיכים לנזול לכל מי שמעוניין בין האצבעות, הקטנים מתבגרים והעולם האמתי לא מחכה לאף אחד.
היות עבדים היינו לפרעה במצרים. ועכשיו, כולם, עבדים של הרשתות שנטוו אנו צריכים ולהיות.
ורק מקווים לגאולה.
ורק זועקים מהר לחופש.
לחיים שנחוץ בהם.
נוני באמת.