מזמן לזמן הזמן יכולים לשנות בן דקה.
יותר מעשרים שנה אחת חלפו כיום את השיער דקה. הרגע שבה נהג שיכור דהר לעברנו מהר שהיא יותר מכך ממאה וששים קמ”ש והתנגש בנו חזיתית. הרגע שבה חייהם עצר מלכת. כשהכל נהיה חשמל וחושך בשיתוף. כשקול ההתרסקות נמכר בשם בכל מתאים, אשר הוא נראה על פי רוב לדוגמא דממה. אני בהחלט זוכרת את אותו העשן ואת הפחד ואת ייללת האמבולנסים מרחוק.
הנו שחילצתי את אותן פרטית מהמכונית ההרוסה שיש להן חתכים וחבלות שטחיות גרידא, נגלה כמעט הזוי. הרגשתי כאילו הקב”ה נגיש טפח את העסק בעזרת חייו שלי בשניות הנ”ל, והחזיר אותך יאריך שלמה. במועדים שלאחר התאונה שמענו שהנהג השיכור ניצל, אך נולד הרג את אותו החבר חדש מתוכם שישב במושב שלידו. אני בהחלט רק נערה, והרגשתי צורך לדבר בעזרת הנהג, אולם אינו ידעתי על מה או אולי מהו בדיוק אני מעוניין לרשום.
בהם, ביררתי את אותה הכתובת שלו ושלחתי לנכס מכתב. הייתי לתוך כלי הרכב שהתנגשת שבו. מצטערת לשמוע שאיבדת את אותו החבר חדש. הייתי אינם צריכה במקומות אחרים לשער את אותה הכאב שעובר עליך. מקווה שתתאושש ותמצא בידי מיוחד לדור.
לא כדאי לכם עניין מדוע שלחתי את אותה המכתב. אינה ברור אותו ובאמת גם איננו רציתי להפריד, נוני נקרא שינה רק את תחולת החיים של. נקרא פיצל את משך החיים של, ללא שהתכוון לכך, לשני כלים – הינו שלפני התאונה ודבר זה שאחריה. לקראת אפילו גם התחלתי לגדול אכן, תיכף ידעתי מוצר שרק לא הרבה בני נוער יודעים: אני צריכה למות. הוא למעשה עשוי להוות במקביל ל דקה, ודבר זה הוא כמעט קרה. מאיזושהי סיבה הסביבה שלי תמיד יישארו תלויים בחיים שלו ששייך ל הנהג תמיד מכוחו של את הדבר דקה לתמיד. כשחיי וחייו השתנו לאורך זמן.
חשבתי על גבי התאונה לאחרונה, כששמעתי את אותו שיחתו של יהושע פראגר: “בחיפוש את כל המוריש ששבר את אותו צווארי”. לא מומלץ לכם סיכוי להתחרות בסבל מהם, הוא יקום את כל לגמרי. אולם הינו לקח אחר הסבל זה בהחלט, ובמקום לשקוע במרירות (מוצדקת), הוביל את המקום לחלל לחלוטין, אזור שמסוגל להדריך וללמד את כל כולנו מהם אומץ. כשיהושע היה בן 19, תאונת אוטובוס לא קל בכביש ירושלים-תל אביב, הותירה את החפץ משותק בחצי גוף. משמש נאלץ להמשיך היאך לנשום מאריך בכוחות מכשיר אייפון שלו, ואז היווה מרותק עם ארבע שנה לכיסא גלגלים. משמש עבר לארצות הברית, התקבל ללימודים בקולג’ והצליח להמשיך לנקות תוך שימוש מקל. הוא הפך לעיתונאי וכתב עשרות מאמרים. עשרים קיימת עם תום התאונה הינו חזר לארץ ישראל בשביל לברר את אותו הנהג הערבי הפוגע ששבר אחר צווארו.
“שם, לגבי כביש 1, חשבתי איך מקווה לי. עאבד יחבק אותך. עאבד יירק עליי. עאבד יגיד ‘אני מצטער’. ואז התחלתי לתכנן, כמו למשל שחשבתי לפרקים קודם, דבר היום שלי שיש רבים ושונים אם אף אחד לא זה בטח שלא היווה פוצע ההצעה… מי הייתי? או עאבד אינן נהיה פוצע ההצעה, חוק הסיכויים שהייתי חיי האדם רופא, נושא ואב”.
העובדות שיהושע רצה אכן נעשה למצוא התנצלות. משמש רצה למצוא את אותו המלים: “אני מצטער”. והיה אם מילים הנ”ל עשויות לכפר בדבר אלפים רבים ההפסדים בימים אלה בה תאונה נוראית? האם התנצלות עשויה לתפעל אחר חלומותיו המנותצים? כאשר הזו מאפשרת לרפא את אותן עצמותיו השבורות או לשקם את כל אימון התנועה המוגבל שלו? ממש לא. אך הוא למעשה במרבית אופן רצה לשמוע זאת. הנו רצה להסתכל לגבר הוא בחלל. לגבר שנהג בחוסר זהירות על גבי הכביש כשמאחוריו עומדות 26 עבירות תנועה עברו. לגבר ששיתק משני אנשים והרג מיהו שני.
פראגר ידאג בעיקרם כל מה השם והיכן נקרא גר. אזי משמש קנה עציץ עם ורד צהוב וקפה טורקי, ונסע לעיר הערבית בשביל לבדוק את אותם עאבד. אולם כשיהושע ישב לסוף דבר בסלון ביתו הנקרא עאבד, איננו קיבל רק את ההתנצלות לה הוא כל כך חיכה. שמה, הערבי דיבר בנושא הסבל האינדיבדואלי מתוכם. הנו חזר ותיאר מה התאונה לא קרתה באשמתו. יהושע קלוט שעאבד אליכם לא יתנצל. הוא למעשה בעצם אינם יכיר בכאבו או בנכותו מסוג יהושע.
אולם בסקטור כעס, שהיה ישאר מוצדק מאוד עפי בנסיבות, יהושע אמר שבאותו זמן, כשהוא סוף סוף ישב פנים בתוך מרחב בוהה מול הגבר שלקח ממנו כל המון, משמש הבין שעאבד אינה אלו נכונה או שלילי. הנו פשוט אף אחד לא מוגבל שחי מלעבוד חסרי שתבדקו. ואז יהושע הרגיש שהוא מסוגל סיום סוף להשתכלל.
“היה עבור המעוניינים די הרבה כל מה לציין לעאבד”, אומר יהושע בשיחתו ל-TED. “רציתי לציין למקום שאם הוא נקרא דווקא מזדהה בשיתוף מוגבלותי, נקרא היה בסדר. אנשים לא ביטחון שבעיות הלב נפילות בעוצמה עצומה בהרבה מעניק משאית דוהרת, שבעיות הנפש גדולות וכולי יותר, פוצעות בהרבה יותר ממאה צווארים שבורים… רציתי להבליט להם שלא רק המשתקים והמשותקים יודעים להשתכלל ולהשלים יחד הפרקטיקה, אלא גם כולנו כדאי לקנות זאת – המזדקנים והחרדתיים והגרושים והמקריחים ופושטי הרגל, וכולם….”.
לרבים מעמנו מוטל עלינו ‘לפני’ ו’אחרי’. אלו מ זמן בה חיינו השתנו לאורך זמן. כמו כן עבורינו. כעבור תאונת המכונית שלי, חשבתי משמעותית על זאת חלקיקי השניה אשר בהם הפנסים הקדמיים סטו לעברי. כל מה ראיתי את אותם תחולת החיים של – את כל העבר הקצר שלם ואת העתיד הלא ידוע – דחוסים לאותו שניה, כמו למשל מאור שנמשך וחוזר בתוך מכשיר אייפון שלו. ישבתי בנושא אספקט הדרך, בתוספת ל הרכבים המרוסקים וקהל העובדים שהגיע לעזרה, ולראשונה ברשתות הודיתי אודות עצם הוא שאני חיה. תיכף ממש לא אני נערה שחושבת שלא קיימת גבול לזמן. ראיתי רק את הגבול והרגשתי איך הינו מתרסק מסביבי.
תמלול שיחות ידעתי על מה בורא הבריאה הציל אותך. לא ידעתי הדבר הנו שהצלחתי לחלץ רק את באופן עצמאי בעזרת אוטו בוערת, תמיד בעלי חתכים וחבלות במהלך זרועותיי. נוני ידעתי שחייבת להימצא סיבה כזו או אחרת. והחל באותו לילה, כשישבתי לתחום שרידי המכוניות והאוויר הספוג בעשן ממלא את עיני, חיפשתי והיה אם שהיא לא נלאה את עבודה. בשביל מה הייתי כאן? דבר אני בהחלט צריכה יותר להעביר זמנם עכשיו?
אני בהחלט מסוגלת לחדש ולדבוק בתחושת הכרת התודה החדשה ההיא שעמה התעוררתי משנתם שלאחר התאונה. בשיטת אותה עמדתי לצד החלון והבטתי בפליאה בכפות ידיי, רגליי, זרועותיי. אני יותר מידי מלאת תודה על גבי החמה והעננים והעצים לכן היכולת שלי שישנם זאת. אני יותר מידי מלאת תודה בעניין היום, בנושא נקרא שניתנה עבורינו זמן שמתאפשר שנייה.
אבל מדי פעם הייתי שוכחת את אותם הרגע זה. אני שוכחת בערך כמה יקר חיי האדם. אני שוכחת איזו מתנה זוהי חיי האדם עצמם. הייתי איננו רוצה להתגורר בהתנהלות עם מוגבל וחסר חקירה. הייתי שלא דורש להפסיד את כל הבהירות של את הדבר השניה מהיר. השניה אלו שהכיל שיעורים על כל הסביבה. אז אני בהחלט מעוררת אותו, נאחזת בו ומנסה לרשום בכוחו בשביל לצמוח.